She wrote a beautiful letter that really moved me with a very clear commitment, that i really liked so i decided to post it in my blog, so i will be able to trace it in the future...
To those of you that can't read Hebrew, please accept my apologies...
"אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת, רק מילה בעברית... כאן הוא ביתי"
יום שישי, ארבע לפנות בוקר אני מגיעה לארץ שלנו. אני שמחה להיות בהודו ושמחה לחזור לארץ.
בשבועיים האחרונים אני בבומבי אצל אחי, אנחנו מבלים הרבה שעות יחד, לא משנה מה אנחנו עושים. אני נהנית מהנוכחות שלו. כל פעם שאני פוגשת את ליאור אני מרגישה שאני אוהבת אותו יותר...(:
פעם אחרונה שכתבתי היה פסח וחגגתי עם עינת בקאסול. היתה הרגשה של פסח אחר, נורא התגעגעתי לחרוסת שדודים שלי מכינים בחג.
בקאסול ביליתי חלק מהזמן בדאבה (מסעדה מקומית), הדאבה שייכת למשפחה שהיגרה לפני הרבה שנים מנפאל להודו, האבא כרגע בנאפל עם אימו מאחר והיא חולה. האמא והבן מנהלים את המסעדה. הבן מאנו, בן 21, לימד אותי לבשל. דיברנו על כל מיני דברים ואיכשהו הגענו לזה שכל ההודים מנקים את הלשון, בד"כ עם פס אלומיניום בצורת ווי. מישהי אמרה שבגלל שההודים מנקים הלשון בכזו אגרסיביות (זה ממש חד) הם לא מרגישים את הטעם החריף... אין לי מושג אם זה נכון. מאנו סיפר שלפני כמה שנים, בתקופת הלימודים הוא היה רץ ב-5 לפנות בוקר 18 ק"מ, אחרי הריצה הוא היה שותה שתי כוסות מים ואז עם מברשת השיניים הוא היה מקיא, הוא אמר שזה מנקה את הקיבה.
אחותו בת 23 סיימה תואר, אך אין עבודה בתחום. היא אמרה לי שהיתה רוצה להתחתן עם מישהו שיקח אותה ליבשת אחרת, לא משנה לה איפה "רק שזה יהיה רחוק מכאן", היה עצוב לשמוע את זה.
משפחה מתוקה.
לאחר שבוע עינת ואני לקחנו תיק יום ונסענו כשעה לכפר טוש, ירדנו בתחנה האחרונה ומשם התחלנו לטפס בגבעה. תחילת הדרך חסומה בפרות, הפרות הנחמדות הואילו בטובן לפנות את השביל התלול והבוצי
באיזשהו שלב קלטתי שאנחנו לבד בטבע, ההרים מסביב אנחנו בדרך למקום שאין לי באמת מושג
היכן, השקיעה בקרוב ויש באמתחתנו רק מים וריבה (פסח, זוכרים?!)
לאחר עליה של קרוב לשעה הגענו לכפר, הכפר נמצא על הר ואין גישה לכלי תחבורה, את האספקה לכפר נושאים על הגב. בכפר יש אוירה שלווה, כמו בחלום שלי... אנשים חביבים ונעימים, עד כה ראיתי הרבה פרות ושם זו היתה הפעם ראשונה שאני שומעת פעיית פרה אפילו הגדיים מקפצים בשמחה... זה ממש הרגיש שהם שמחים במנת חלקם.
:)
למחרת חזרנו לקאסול ונסענו באוטובוס מקומי למנאלי כשהאוטובוס הגיע הוא היה מלא אז עלינו עם התרמילים על הגג, את חמש השעות הבאות בילינו על הגג. היה מ-ע-ל-ף!!!
כביש צר, תהום בכל צד, נוף עוצר נשימה... כשהנסיעה החלה השמש זרחה, נוף הררי, שמים מדהימים. אנשים מנפנפים לשלום מהמרפסות. האוטובוס עבר דרך ישובים. בצידי הכביש בתים פרטיים או דו-קומותיים, מסעדות, חנויות. אפשר היה לראות על הגג נשים מתרווחות להן על כסאות רחבים עשויים מקש. פתאום ראיתי את עצמי בילדות מסתכלת על ההורים שלי יושבים ביום בשבת בנחת בדשא על כסאות נוח, אוכלים פירות ופיצוחים, מדברים וקוראים.
בהמשך הנסיעה הטמפרטורה ירדה והתעטפנו בשמיכה, באיזשהו שלב טיפטף מעט גשם הסתכלתי על האדוות שנוצרו מהטיפות והרגשתי געגוע, פתאום הבנתי שפספסתי חורף אחד...
במנאלי בפעם הראשונה "הקשבתי" לדת ממקום אחר, חנוך, בחור חרדי שהיה אחראי בבית חב"ד ממש נגע בי. השמחה שבו, ההקשבה, האהבה לאנשים, הנדיבות והחריצות. בערב חג שני היה חסר אחד למנין. הוא הלך לחפש וחזר בידיים ריקות. שאלתי אם יש מנין הוא אמר "מצאתי מישהו אבל הוא אמר שהוא עסוק" ולא הוסיף, הוא לא גיחך, לא היתה נימה של שיפוטיות, אכזבה או זלזול כמו שיש הרבה פעמים לדתיים, מצאתי את עצמי הולכת ומביאה את הבחור הזה למנין. תארו לכם אותי, מביאה מישהו למנין... חנוך היה כל כך מסור לכל דבר שהיה סביבו. כנראה רציתי להוקיר תודה על האדם שהוא.
ממנאלי המשכתי עם יונתן לפאתליקול, רגע לפני העליה לאוטובוס נקעתי את הקרסול. אחי אומר שהרשיתי לעצמי ליפול כי ידעתי שמישהו ידאג לי. אני מניחה שהוא צודק.
בפאתליקול ביליתי יומיים במיטה, רגל למעלה עם קרח. מול המיטה היה חלון ע-נ-ק-י שדרכו ראיתי עצים, הרים ופסגה מושלגת, מרפסת בקומה השניה בבית ממול, היתה שם אישה שנושאת תינוק ואישה נוספת שמנקה ומשרתת אותם כל היום. את העיר חוויתי דרך יונתן שחזר עם תמונות וסיפורים.
משם נסענו לנאגר. קיבלתי מקל הליכה מבעל הגסטהאוס ויכולתי להסתובב קצת. רוב הזמן ביליתי בדאבה עם נאטו ואחיותיה למדתי סופסוף להכין פארוטה. תמיד תהיתי איך הם מצליחים להכין את המילוי לתוך הפיתה בלי שהמילוי יחליק החוצה...
לאחר יומיים נסענו לדלהי. מדלהי נסעתי ברכבת לבומבי, 24 שעות. ברכבת הייתי עם שתי נשים בנות 44 מאמסטרדם, הרגשתי איתן כמו משפחה. שתיהן לפני ארבע דורות היו בהודו, החמימות ההודית נשמרה עם השנים...(: היה מרתק לשמוע את ההיסטוריה של אבותיהן.
הטיול הגיע לתומו.
גדלתי,
התבגרתי,
למדתי שאני יכולה לסמוך על עצמי.
למדתי שהמשפט: "החיים הם כמו ראי", זו לא עוד קלישאה.
את הטיול התחלתי עם המשפט מהשיר של ביטלס
"always look on the bright side of life..."
כשהיה לי עצוב ניגנתי את השיר בראש ומצב הרוח התרומם.
עם זאת, למדתי שזה בסדר לפעמים להיות עצובה וגם לזה צריך לתת מקום.
ו... שהחיים שלנו הם כל כך זמניים ושחשוב חשוב חשוב להנות, להתרגש ולאהוב!!
עם החזרה אני מתכוונת להתמקד בקריירה ובזוגיות.
אני מתכננת לפתוח קליניקה עד ה-15.07 ולעסוק במה שאני אוהבת.
אני מזמינה אתכם להציע , להאיר ולהעיר.
ו... הגיע הזמן לתודות:
תודה
ליובל על הליווי לשדה תעופה בהתראה כל כך קצרה, על המצעים הצבעוניים שהאירו כל חדר אפלולי
לשי שטיפל במסירות בכל הפרטים הטכניים בארץ
לקובי, ברק ושי על התמיכה המורלית בנקודות השבר
לטל על המיילים העליזים והמעצימים!!
ולכל אחד ואחת מכם שהגיב ולא הגיב. נשאתי את האהבה והשמחה שבכם והפצתי אותן ברחבי הודו.
נתראה בקרוב,
אוהבת המון,
אורית.
No comments:
Post a Comment